רות המואבייה - סיפור אהבה מימי מלחה"ע השנייה

כתב: שלמה קולר.
עליתי ארצה בדצמבר 1934. אחי הצעיר, משה (מונדק), הגיע בשנת 1938 ונרשם לאוניברסיטת ירושלים.
כעבור שנה החליט לבלות את החופשה בליבוב (פולין באותה העת). בשיחות שלי אתו הבינותי כי יש לו שם חברה. אמרתי לו שבנות ירושלים יפות מאוד ושיחפש לו חברה מתוכן. באוגוסט 1939 נסע לביתו בליבוב. כנראה הגעגועים לחברה שלו לא נתנו לו מנוח.
בספטמבר 1939 פרצה מלחמת עולם השנייה ואחי לא הצליח לחזור ארצה. ב-1942 הוא נספה בשואה עם אחיו אליהו ועם ההורים.
ב-1951, לאחר קום המדינה הופיעה הלינה, חברתו הפולנייה. היא באה למקום מגוריי אשר בתל-אביב, לאחר שמצאה את כתובתי בבית התפוצות. היא סיפרה לי שבמשך שנה החביאה את הורַי, את אחי משה ואת אחי הקטן. לרוע המזל, בן בריתנו (כלומר – יהודי) הלשין עליהם והם הוסגרו ונספו במחנות ההשמדה בליבוב.
בשיחות שאחי ניהל עמה, אמר לה שבתום הלימודים יישאר בארץ. הלינה פנתה אליו ואמרה: "האם סיפור של רות המואבייה ידוע לך? אני מוכנה ללכת איתך! לאהבה אין גבולות; שום דבר לא יפריד בינינו. באשר תלך אלך, באשר תלון אלון, עמך אני, רק המוות יפריד בינינו".
ואולם הגורל רצה אחרת .
לאחר שנתיים בארץ התחתנה הלינה עם גבר ישראלי. נולדו להם תאומות, וכיום היא סבתא לארבעה נכדים.
הקשר בינינו מעולם לא נותק.

העליה ארצה - סיפור העפלה

כתב: יעקב שטרנברג
עברנו את התופת במלחמת העולם השנייה, אחרי שנות השפלה, דיכוי, גירוש, סבל ופחד; שרדנו ונשארנו בחיים. אחרי המלחמה חיפשנו את שארית המשפחה בתקווה שאולי נותרה בחיים.
ומה הלאה? לאן נלך ומה נעשה?
מחשבתנו הראשונה היתה: לחזור לעיר מולדתנו צרנוביץ', שנכבשה על ידי הצבא האדום.
הצבא והשלטון לא התייחסו יפה לפליטים, והיה קשה מאוד לחזור לעיר. כל הדירות של היהודים בעיר היו תפוסות בידי האוכלוסייה המקומית, ואף יחסה כלפינו לא היה טוב. כל אחד ניסה להתקבל לעבודה כלשהי כדי שנוכל לפרנס את
עצמנו.
משפחתי הייתה תמיד פעילה בתנועות הציונות, וגם אני הייתי חבר בתנועת הנוער הציוני מגיל עשר. מאחר שלא ראינו את המשך עתידנו במקום, חשבנו להגשים את חלומנו להגיע לפלסטינה (ישראל). חיפשנו דרכים להגיע לרומניה שהייתה דמוקרטית וחופשייה יותר בזמנים ההם. רק עברתי את הגבול לרומניה ופגשתי בעיירת הגבול "סירט" את החברים מתנועת הנוער הציונית. השלטונות שלחו אותי עם משפחתי לעיר אוראדיה, שבטרנסילבניה. שם, היה לי תפקיד מטעם התנועה: לצרף לתנועה הציונית בני נוער יהודיים, שהיו ברובם פליטים מאזורי הכבוש הסובייטי, על ידי הקמת תא של התנועה. הייתי פעיל מאוד, וגם הצטרפתי להכשרה שהכינה אותנו לעלייה לארץ ישראל.
בסוף שנת 1947 התארגנו לעלייה בלתי חוקית לפלסטינה. נסענו ברכבת בקרונות משא
לכיוון "בולגריה", שם חיכו לנו האוניות "פאן יורק" ו"פאן קרשנד". הדרך נמשכה
זמן רב. היה חורף וקר מאוד. מצאנו פחים גדולים של שימורים, ובתוכם הדלקנו אש להתחמם. אחרי זמן רב נעצרה הרכבת בהרבה מקומות לזמן ארוך, לבסוף הגענו לעיר הנמל "וורנה".
בכל אונייה נכנסו כ-8,000-7,500 פליטים. במחסני האוניות סידרו דרגשים אחד על גבי האחר, וכל אחד קיבל מקום לשכב בו.
על הסיפון עלינו רק על פי תור, ולא עלינו בבת אחת אנשים רבים יחד שלא יזהו אותנו. רוב היציאות אל הסיפון היו בלילה. אחרי שלושה או ארבעה ימי הפלגה מצאנו את עצמנו מוקפים באוניות מלחמה בריטיות. בלילה התעוררנו בבהלה מיריות תותחים. לאחר מכן התברר שהיו אלה יריות שמחה במסיבת "סילבסטר" לשנה האזרחית החדשה 1948.
מוקפים באוניות מלחמה הובלנו היישר למחנות מעפילים שבקפריסין, ולא נתנו לנו אפילו לראות מרחוק את חופי ארץ ישראל.
כאן התחילה פרשה חדשה של הסגר וסבל בתוך מחנות המוקפים בגדר תיל ומגדל שמירה.

מלחמת סיני - סיפורה של אם צעירה

כתבה: אווה הוד
הייתי בת עשרים ושתיים. גרתי עם בעלי ובני בן שמונת החודשים בשיכון משטרה בחיפה. דירתנו הייתה ממוקמת בקומה הרביעית.
הייתה כוננות מלחמה. בעלי שהיה קצין במשמר החופים במשטרה היה מגויס.
בערב שמענו אזעקה, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי פחד אימים, יותר מאשר מן הפחד שהרגשתי כשהייתי במחנה אצל הנאצים.
בהיבט במבט לאחור, אני חושבת שהאחריות ההורית, שהרי הייתי אם לתינוק, היא שנתנה לפחד שלי עוצמה כזושהעצימה את הפחד הזה.
מייד בהישמע האזעקה, הוצאתי שלפתי את בני ממיטתו, אחזתי אותו בזרועותיי ועמדתי קפואה וחסרת אונים באמצע המטבח.
זוג שכנים מבוגרים ממני, שגם הם גרו בקומה שלנו, הקישו בדלת וצעקו לי לרדת למקלט.
פתחתי להם את הדלת, אבל רגליי רעדו לי. הם לקחו ממני את התינוק, וכבר בדרך למקלט שמענו הפגזות.
הסתבר לנו אחר כך, שהייתה זו האונייה המצרית "איברהים אל אוול" שהתקרבה לחופי ארצנו. האונייה ניסתה להפגיז את חיפה, אבל כוחותינו לכדו אותה.
בדיעבד נודע לי, שגם בעלי השתתף במבצע; אוניות משמר החופים עבדו בשיתוף פעולה עם חיל הים.
אחרי מספר שעות מספר של ישיבה במקלט, שמענו ברדיו על לכידת האונייה, ושמענו גם אזעקת הרגעה, ואז יצאנו מהמקלט.

פגישה עם בן גוריון

כתב: יוסי פוגל.

במארס 1962 התקיף צה"ל את מוצבי נוקיב שבידי הצבא הסורי. הפשיטה בוצעה על ידי חטיבת גולני בפיקודו של מוטה גור ונחלה הצלחה מלאה. בדרך חזרה שקעו שלושה זחל"מים בבוץ. עין גב שלחה שני טרקטורים לחלץ את הזחלמים אך ללא הצלחה. בזמן הנסיגה פתחו הסורים באש תותחים על הכוחות הנסוגים ועל עין גב. הקיבוץ ספג פגיעה ישירה , אך לא היו אבדות בנפש. ההפגזה נמשכה מעל שעתיים.
הרמטכל, יעקב צור, טלפן והסביר לי כי מטוסים לא יכלו לפעול בגלל ערפל. אחרי הצהריים הגיע לביקור ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שהתארח באותם ימים בטבריה.
סיירנו אתו במקומות שנפגעו וביקרנו במקלטי ילדים. אחרי כן קיימנו פגישה שבה השתתפו צבי ברנר ז"ל מאפיקים, שהיה חבר קרוב של בן גוריון, מוקי צור, שהכיר את בן גוריון מבית אביו, יעקב צור, וגם מהיכרויות עם אנשים אחרים.
הסברנו לבן גוריון כי בדרך כלל אין לנו טענות לצה"ל. אנו מוכנים לשאת בכל התוצאות של המבצע, גם ישיבת הילדים במקלטים שכל השנים מבלים עשרות ימים ולילות במקלטים. אולם אנו מניחים שבמקרה זה ינסה צה"ל לחלץ את הזחלמים על מנת שלא יופיעו במצעד בדמשק, ואילו אנו סבורים שאין הצדקה שנספוג הפגזה בגלל נימוקי יוקרה. בן גוריון הודיע שלא יהיה ניסיון חילוץ. הוא נפרד מאתנו במזח והפליג חזרה לטבריה.
אחרי הצהריים נמסרה לי ידיעה שהצנחנים עומדים להגיע לשם כדי לחלץ את הזחל"מים. טלפנתי לצבי ברנר, והוא אמר שהוא היה אצל בן גוריון שחזר בפניו על הבטחתו שלא יהיה חילוץ. טלפנתי לבן גוריון וספרתי לו על הידיעה שקבלתי על אודות כוח החילוץ. בן גוריון הודיע באופן חד-משמעי: לא ייתכן, לא יהיה הדבר. על אף דבריו, באותו הערב הגיע לכניסה של עין גב מפקד חטיבת הצנחנים, אלי זעירא, עם יחידת צנחנים על מנת לבצע את החילוץ.
טלפנתי לבן גוריון, ופולה אשתו אמרה לי שהוא באמבטיה. מסרתי לה את ההודעה, והיא הלכה הלוך ושוב וחזרה עם הודעה: טלפן בשמי למזכיר הצבאי שלי ותעביר לו הוראה להחזיר את הצנחנים. מסרתי את ההוראה והצנחנים הוחזרו.

סיפור אישי-היסטורי לרגל שבעים שנה ל "קול ישראל"

כתבה : אלישבע רמון (Elisheva Ramon)

לפני שבעים שנה הוקמה בממשלת המנדט בישראל תחנת הרדיו הראשונה בשפה העברית: "קול ישראל".אני הייתי אז בת שבע עשרה, ושרתי במקהלה של קרל סלומון (Karel Salomon).לרגל פתיחת תחנת "קול ישראל" התקיים קונצרט חגיגי באמפיתאטרון באוניברסיטה בהר הצופים,ולא אשכח את האירוע החגיגי והיפה הזה!אני זוכרת אפילו את השירים ששרנו ["הללויה" – של הנדל (Haendel); "בצאת ישראל ממצרים" – של לבנדובסקי (Levandovsky)].כל האירוע התקיים אל מול המראה המקסים של הרי מואב.זכור לי גם שבאמצע השירה נשבה פתאום רוח מערבית חזקה מאוד, שהעיפה את התווים שלנו לעבר מדבר יהודה ונאלצנו לשיר בלעדיהם.למרות זאת הצלחנו לבצע את כל התכנית עד תומה.עדיין יש לי מאז תמונה קטנה שאני שומרת כמו יהלום יקר, כמזכרת מהופעתנו באמפיתאטרון.
זכור לי עוד מקרה פיקנטי מהתקופה הראשונה של קול ישראל.אם אינני טועה, האולפן קול ישראל היה ממוקם בבניין פאלאס (Pallas ) ברחוב ממילא (Mamillah) בירושלים.שרתי במקהלה של מקס למפל (Max lampel) והופענו בפעם הראשונה באולפן. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד כשהסבירו לנו, שכאשר יידלק האור האדום אסור לנו לזוז מהמקום ואפילו לא לקנח את האף, מאחר ששומעים ברדיו כל רשרוש קטן. עמדנו דום וחיכינו בדריכות, מתי תידלק הנורה? והנה פתאום נפתחה הדלת, ואחת מחברות המקהלה, הגברת לוטה היידו-בלום (Lotte Haidu-Blum ), כוכבת הסופרן, פרצה לחדר.היא הגיעה באיחור, זרקה בזריזות את המעיל שלבשה ונעמדה בשורה הראשונה כשהיא לבושה לתדהמתנו בתחתית בלבד ( בחפזונה לצאת מהבית שכחה ללבוש את שמלתה). וכעת בתוך כל הסיטואציה הזאת היה עלינו להחניק את צחוקנו.נעמדנו מהר סביב חברתנו כחומת מגן, על מנת להסתיר את מערומיה. בקושי גדול הצלחנו, אנחנו והמנצח מקס למפל, לבצע את המשימה המוטלת עלינו.לא אשכח לעולם את המקרה המצחיק הזה (ואיני רוצה להעלות על דעתי, מה היה קורה אם הייתה באותם הימים טלוויזיה!).

תקופת המנדט הבריטי: ילד ישראלי מול חייל

כתב: דני וולפמן (Danny Wolfman)
בהיותי בן שבע התגוררתי בבית דירות בלב תל אביב. הימים ימי המנדט הבריטי. לעתים מזומנות הטילו שלטונות המנדט עוצר, ומי שמסתכן ביציאה מהבית דמו בראשו. לילדים הייתה זו גזֵרה קשה. להיות כלואים בבית ימים שלמים ללא אפשרות לצאת, לטייל ולשחק בחצר, זה היה עבורם עונש כבד.
חברי לכיתה גר שתי קומות מעלַי. באחד מימי העוצר הגדול סיפרתי להורי כי אני הולך לבקר את חברי, והוא סיפר להוריו כי הוא יורד לבקר אותי.
בשעה היעודה יצאנו שנינו מדירותינו, ירדנו לחצר וחמקנו לנו בין החצרות עד שהגענו לסביבות כיכר דיזינגוף (הכיכר המרכזית בתל אביב). שם שמנו פעמינו בזהירות רבה עד לדוכן הפיצוחים המוכר לנו , שעמד בשיממונו, מכוסה מכל עבר. התגנבנו לנו אל מתחת לכיסוי, פתחנו את דלתות הדוכן והתכוונו לטעום מהפיצוחים הגנוזים בו.
פתאום נחרדנו לשמע הרעש המוכר של טנק, שהתגלגל ברחוב לעברנו. הטנק נעצר בדיוק לפני הדוכן. הצצנו מבעד לכיסוי וראינו חייל בריטי יורד מהטנק ומתקרב אלינו מכותף בנשקו. לא ידענו את נפשנו מרוב פחד; רעדנו כעלה נידף. ככל שהתקרב אלינו החייל, כן גברה האימה. החייל הגיע קרוב מאוד לדוכן שהסתתרנו בו, ואז באחת, הפנה פניו לעמוד מודעות גדול שנמצא בו במקום, הסתכל כה וכה, ולהפתעתנו הרבה פתח החייל את רוכסן מכנסיו והטיל את מימיו. לאחר מכן פנה לאחור וחזר אל הטנק.
למותר לציין את אנחת הרווחה שבקעה מגרוננו. חיכינו עד שהטנק ייעלם במעלה הרחוב, חמקנו שוב אל בין החצרות ורצנו הביתה.
למדנו את הלקח. לא עלה בדעתנו להפר שוב את העוצר. סיפרנו לחברים בכיתה את שעבר עלינו. כמובן העצמנו את הדרמה כמיטב דמיוננו הפורה. להורינו לא אמרנו דבר, ועד מותם לא ידעו עד כמה סיכנו את חיינו בילדותנו.

החיבוק של המדינה - עלייה בשנת 1988

כתב : ברנרד שולמן

הכול התחיל בשנת 1983, כשהגעתי ארצה כתייר כדי לחפש שורשים ולהתחזק באפשרות העלייה לארץ. מילדותי ידעתי קצת על מסורת ותפילות אבל לדבר עברית לא ידעתי כלל וכלל, ולכן הייתי תלוי כל הזמן במתורגמן, פרט לכותל המערבי. כאן בכותל אני חי את הרגע הנצחי בין אבותַי לצאצאַי ושותק. מול אבנים שמדברות, המילים מיותרות. ב"יד ושם" אני מפר את השתיקה כדי להגיד את "אל מלא רחמים" לזכר הורַי שנספו בשואה, אבל מפי יוצא יותר רגש כאשר המילים מובנות לי. במצדה אני מושך את כח העמידה. אבן קטנה בידי ומשהו חזק יותר בלִבי; נמאס לי לקבל הסברים באמצעות מתווכים.והנה כשאני נמצא בין חברים, אני מכיר צברית צעירה, ומיד אני משוויץ במשפט הטיפשי ביותר שמצאתי בספר הדרכה לא פחות טיפשי: "אני מתכבד להציג את עצמי..", מוסיף את שמי ומוסיף נשיקת יד לצברית המופתעת. הפרשנויות מיותרות.וזה המקום להציג את מי שהייתי אז: מהנדס מנוסה ברומניה, אנאלפבית וקצת חייזר מנומס בישראל.ואני מחליט לאלתר: אני עוד אחזור לכאן, מוכן לכל דבר – כולל ידיעת השפה. קל לדבר ברומנית אך קשה לקיים דבר כזה בעברית, לשנות הכול בכוחות עצמי כשאני בן שישים.יש פתגם באידיש: "כשאלוהים רוצה גם מטאטא יורה", והוא יורה בתחמושת של סבלנות ורצון. בזמן שאני לומד, בעליית הגג ובמקומות אחרים, יש לי מילון של מתחילים ותמונה של מנורה שיש לה מילה בצורה של שורש ומפתח למטה, ועוד שבע מילים במקומן של הלהבות למעלה, ואיני מבין דבר. אז אני יורה עם המטאטא בעצמי, שובר קצת את הראש ומגלה את הסוד. הסוד הוא ביסוד! היסוד הוא המנורה, אולי גם סמל, השורש הוא המפתח וגם מכנה משותף למילים שלמעלה, שהם הבניינים של שם הפועל. דקדוק שלם בתמונה אחת, הכול ברור וגמור- שער המנורה בידינו! ואני לא לבד. הטלפון מצלצל, מעבר לקו מדבר ראש קהילת היהודים מהעיר השכנה:- שמענו שאתה יודע עברית, ואנחנו מחפשים מורה לילדינו.- סליחה, טעות בשמועה, אני בעצמי עוד לומד עברית, וגם עובד, הזמן שלי....- אולי פעם בשבוע? בוא ונראה...באתי, ראיתי, ונשארתי... פעמיים בשבוע במשך ארבע שנים.בהתחלה היו לי ארבעה תלמידים, כולל אותי כתלמיד של עצמי. בסוף היינו שלושים ושניים, מספיק כדי ליצור מחזמר שיש בו גוש מוצק של תרבות יהודית בתוך כדור צמר גפן של התלהבות ושירים. השיר "די דיינו" בשינוי קטן: "אילו נתן לנו את ארצנו, דיינו!" הפסקה קצרה, שקט, ואז ללא ניגון, בקריאה: "עוד לא אבדה תקוותנו!" אבל זה לא בהגדה! אז מה? אם תרצו אין זו אגדה! אחרי ההצגה מתקרב אלי אורח, מחבק אותי, ואומר משהו על "עם ישראל חי!" בדיעבד, הסתבר לי שהוא השגריר הישראלי ברומניה.קיבלתי בעצם, באופן רשמי, את החיבוק של המדינה. ב-1988 עליתי ארצה היישר לעבודתי בדימונה. ב-1993 הייתה לי פגישה עם תלמידַי לשעבר בטיילת בת"א, ואני מחבק את כולם, אמנם זה לא רשמי, אבל זה בכל זאת החיבוק של המדינה.

חבלי קליטתי בארץ בשנות החמישים

כתבה: שפיר ביאנקה

בשנת 1951 הגעתי לארץ מרומניה, יחד עם הורַי ואחי, בשעה טובה ומוצלחת. נשלחנו לגור בבאר שבע. זכור לי מקרה שקרה לי בהיותי בת 10 . חזרתי הביתה לבד מהעיר העתיקה אל ביתי בשכונה ג. בשכונה חיו בעיקר עולים יוצאי עיראק ורומניה. הבניין שהתגוררנו בו היה עשוי בטון וחולק בין ארבע משפחות. כל דירה הייתה חייבת לשמש חמש נפשות. יום חורפי אחד בעודי צועדת בשביל בוצי, נתקלתי בילדה שכּוּנתה "המאיימת של השכונה". בכיסה היה תמיד סכין שנהגה לאיים בו על ילדים אחרים. באותו היום, נעמדה לפנַי הילדה וחסמה את דרכי הביתה. היא איימה עלַי שתרצח אותי והצמידה סכין לצווארי. מאחר שלא היה בידי דבר לעשות, נעמדתי במקום ולא זזתי. עמדתי כך נחושה להילחם על חיי. בעקבות הנחישות שהקרנתי החליטה הילדה להניח לנפשי לצמיתות. למדתי על בשרי שחייבים להפגין ביטחון עצמי ולא להראות חולשה, ולא כדאי להרגיש רגשי נחיתות. הרגשתי שניצחתי בהתמודדותי עם קשיי הקליטה.

לכן אני כאן במולדתי

כתב: גואל גבאי

עליתי בשנת 1950 מאיראן היישר מספסל הלימודים בסיום לימודַי בתיכון.המצב באיראן היה טוב למדיי, וגם מצבנו הכלכלי היה שפיר. שקלתי לנסוע לארצות הברית או לאנגליה להמשך לימודַי. ואולם אירוע מסוים שקרה לי כשהייתי בן עשר עקב יהודותי, הטריד את מחשבותַי, וזה מה שהכריע בהחלטתי לעלות ארצה. והנה הסיפור:נולדתי בקשן (KASHAN), עיר קטנה המפורסמת בשטיחיה המעולים.למדתי שם בבית הספר היהודי, שהיה בעל שם ברמת הלימודים, ולמדו בו גם ילדי מוסלמים עמידים.יום אחד חזרתי מחנות של אבי כשבידי לחמים מיוחדים (sagak), שאורכם כמטר ונאפיםעל חלוקי נחל קטנים וחמים. הלחמים היו מונחים על אמת יד ימיני בשל אורכם המיוחד. פתאום רץ לקראתי ילד מוסלמי בגילי. הוא חטף את הלחמים וזרק אותם לשלולית בוץ וברח. לא הכרתי את הילד, שזיהה אותי כיהודי. פרצתי בבכי כשאני כועס ונעלב.לא הייתי נפגע לו גנב את הלחם כדי לאוכלו. שכן חונכנו לא לזרוק לחם (ולא דברי דפוס הכתובים בעברית מפאת קדושתם).למרות שהיה זה מקרה בודד ולא שכיח, הושפעתי ממנו מאוד, ונחרתה בי ההכרה שמקומי בארץ היהודים – בארץ ישראל.לכן אני כאן במולדתי שלי כדי "לבנות ולהיבנות בה" באהבה.

טלטולי העולים בשנות ה-50

כתבה: כרמלה שנרך

הגעתי לארץ בשנת 1950 מבוקרסט שברומניה באונייה "טרנסילבניה", בהיותי בת 11 וקצת, היישר לנמל חיפה.

העבירו אותנו ל"שער עליה" – מקום מעבר לעולים. זה היה לפנות ערב בחודש יולי והיה חום אימים. אני, אמא, אבא, אחותי הגדולה וסבתי בת התשעים. אבא ואחותי הגדולה הלכו לסדר דרכונים ולקבל כמה גרושים שנוכל לקנותלקניית אוכל., קיבלנו שמיכות וגם עברנו ריסוס של די.די.טי.
היינו שם שבוע ימים.

אחר כך העבירו אותנו לבית עולים בעתלית בצריף גדול עם עוד 40 אנשים -מכל העדות ומכל מיני מקומות. לא יכולנו לתקשר עמם, אבל למרות זה הסתדרו כולם הסתדרו. כל משפחה קיבלה שמיכות והכנו וילונות מסביב כדי שתהיה לנו פרטיות במידת האפשר במצב שכזה.
בבוקר אכלנו מה שהיה אפשר ובצהריים קיבלנו אוכל מהמטבח של בית העולים לפי כמות מספר הנפשות שבמשפחה.
אחרי חודש סבתי נפטרה סבתי, כשהיא בת 90 ואמי סבלה מאוד.
שהינו שם שמונה חודשים , זה היה נורא, אבל אף לא אחד מבני משפחתי לא התלונן.

לאחר- כך מכן עברנו למעברת טירה שליד חיפה וגרנו שם חודשיים באוהל ששרצו בו נחשים. מאוחר יותר קיבלנו צריף מבד ברזנט בן חדר אחד, עם שהיה בו חום אימים בקיץ וקור נוראי מקפיא בחורף.

היום אני בת שישים ושש, אם לחמישה בנים ולתשעה נכדים, וחושבת הרבה פעמים כיצד אני ומשפחתי יכולנו לעבור את כל זה ללא תלונות.

חסידת אומות העולם

כתבה: רחל קלישר

סתיו 1942 מצא אותי בכפר אצל מכרים פולנים. הגעתי אליהם במטרה לכרות מחפורת בחלקת היער שלהם, עבור קבוצת חברים מגטו ביאליסטוק, שהתכוננו למרוד בגרמנים בזמן חיסול הגטו.
ההחלטה לברוח ליערות הייתה של חברי הקבוצה. במקרה שמישהו מהקבוצה ישרוד אחרי המרד, תהיה לו כתובת לאן לפנות.
מארחי הבטיחו עזרה. כדי לא לסכן אותי, נתנו לי תעודת זיהוי של בתם הלנה, שהייתה בת גילי. התעודה הייתה ללא תמונה רק טביעת אצבעות. למדתי את התפילות הקתוליות אותן אני זוכרת עד היום.
בעלת הבית ענדה לצווארי שרשרת עם דיוקנה של מריה הקדושה, סקרה אותי מכף רגל עד ראש וקבעה שאני נראית טוב, זאת אומרת - פולניה למהדרין. היא חיבקה אותי ואמרה: "רחל יקירתי, אם תימצאי בסכנה התפללי מעומק לבך לאם הקדושה, תוכלי להתפלל בשפתך, הרי מריה הייתה יהודיה היא תבין אותך וללא ספק תגיש לך עזרה". כל זה עשתה האישה האצילה ללא תמורה, בסכנה את חיי כל משפחתה.
אחרי המלחמה עליתי ארצה באונית מעפילים פאן- יורק, והייתי הייתי בין מייסדי קיבוץ "לוחמי הגטאות".
עם משפחת מיטיבי, אשר אני בטוחה שתרמו לכך שחיי ניצלו בימי המלחמה, קיימתי קשר מכתבים ותגמלתי אותם לפי אפשרותי הפיננסיות. המשפחה זכתה לאות הוקרה כחסידת אומות האולם מ'יד ושם', במעמד נכדת המשפחה, מעמד בו הזלנו כולנו דמעות רבות.

יהודייה אני

יהודייה אני
כתבה: יהודית גלעדי

נולדתי ברומניה לאחר מלחמת העולם השנייה. ארץ זו דגלה בהפרדת הדת מהמדינה.
בילדותי הזהירו אותנו לבל נהיה שונים מהילדים של השכנים הגויים. אבל פנימה בבית ידענו את ההבדל. עד היום אני מריחה את ריח החלה המתוקה עם הצימוקים, שאפתה סבתא בפורים; התפוזים של יפו, וכעסה של סבתי כשקראו לה האיכרים "יהודייה מלוכלכת" כאשר עמדה שעות בשוק בתור לבשר כשר.
אבל בשום אופן לא ציפיתי לתדהמת הוריי, כאשר בכיתה י' התיידדתי עם עלם חמד מתיכון לבנים והזמנתי אותו לביתנו לשבת. הוריי נשארו פעורי פה והביעו פליאה על כי, אבוי, הבאתי הביתה בחור גוי. אחרי המקרה חידשו הוריי את בקשת העלייה.
לפנינו עלתה לארץ דודתי, שהייתה בעבורנו הילדים כ"אמא שנייה", לבדה. כשנה אחר כך עלינו אנחנו לארץ. האורות של נמל חיפה שנגלו בעינינו כאילו האירו מתוך אגדות. ואז המילים של שירת "התקווה" שלימדני דודי בסתר פרצו מגרוני בעָצמה. או אז הרגשתי לראשונה שאני יהודייה.

אלטלנה (Altalena) - אחדות מול פירוד

אלטלנה (Altalena) - אחדות מול פירוד

אירוע שהשפיע עליי מאוד התרחש ב-21.6.1948, בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. הייתי אז תלמידת כתה ח'. בתקופה הקשה ההיא ניטשו קרבות עזים, והילדים והנשים בקיבוצים בנגב נאלצו להתפנות לאזור המרכז ושוכנו במוסדות החינוך, ביניהם בית ספרי. לכן נאלצנו ללמוד אחר הצהרים בבניין של בית ספר אחר, שהיה קרוב לחוף הים.

באותו יום גורלי, היום שבו התרחשה פרשת אלטלנה,[1] הגענו כרגיל ללימודים, אך למרבה ההפתעה נעלם המחנך. לאחר גישושים התברר שכאיש האצ"ל הוא הפקירנו ורץ לחוף תל אביב, למקום הגעתה של ספינת אלטלנה מחוף ויתקין כדי להצטרף לחבריו מהארגון. רצנו אל חוף הים ללא השגחת מחנך או כל מבוגר אחר, וחזינו ב"מופע הדמים".

אותו היום נשבר משהו בתוכי. אבי, איש ההגנה, ואחי, שניהם יוצאי פלמ"ח שהו גם כן על החוף, אך מהצד שכנגד מחנכי. פחד תקף אותי, האם יקרה מה שאבי פחד מכול – מלחמת אחים? נבוכה בין אהבת המשפחה ובין כבוד למורי, הבנתי שאם אין הידברות אין פיוס, וזה המוטו של חיי.

דליה (עזריהו) סגל
[1] פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, סמוך להקמת מדינת ישראל. תקופה זו אופיינה כמשבר ביטחוני חריף של היישוב היהודי שהיה לחוץ בכל גבולותיו ע"י צבאות ערב. מלבד המתח ממצב בסיסי זה, היה גם מחסור בלוחמים וכלי נשק.
אלטלנה (Altalena), ספינת נשק של האצ"ל, טובעה ב-22 ביוני 1948, במהלך מלחמת העצמאות, על-ידי כוחות צה"ל. האצ"ל, אשר הודיע על כך שהספינה בדרכה לחופי ישראל, סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בה, לאור מחלוקת עם ראש הממשלה דאז- דוד בן גוריון, בתקופה הסמוכה לאיחוד הההגנה, הפלמ"ח, הלח"י והאצ"ל לצה"ל. איחוד זה נעשה על רקע שאיפת דוד בן-גוריון להשתית את מדינת ישראל על ממלכתיות וצמצום הפיצול בין זרמי הציונות.

בחילופי-האש, מצאו את מותם שישה עשר אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

החלוקה בין כוחות הלוחמים השונים היתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית בין תנועות ערכיות שונות, ששאפו לשמר את עצמאותן כנגד מהלכיו של דוד בן-גוריון ליצירת מערכת ממלכתית שאין לערער על מעמדה. דינמיקה זו, בין נטיית הממשלה לריכוזיות, ונטיית התנועות לעצמאות, באה לידי ביטוי בשיאה ב"פרשת אלטלנה".
הפרשה עוררה הדים רבים, ונחשבת לאחד מציוני הדרך היותר חשובים אך שנויים במחלוקת, בתולדות מדינת ישראל.

חומר הרקע לקוח מאתר ויקפידיה:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%9C%D7%A0%D7%94

מבצע סיני(קדש)-מנקודת מבטו של ילד בן 10

מבצע סיני(קדש)-מנקודת מבטו של ילד בן 10

Sinai (Kaddesh) army operation from 10 years old child point of view

שמי בני (Benny). נולדתי בישראל בדצמבר 1946, בתקופת מלחמת השחרור. ב-1948, כשקמה מדינת ישראל, גרתי עם בני הוריי ושלושת אחיי הצעירים ביפו (Jaffa). גרנו ׂבבית ערבי שננטש על ידי דייריו הערביים במנוסתם בעת כיבוש העיר בידי יחידות האצ"ל וההגנה, בזמן מלחמת השחרור.
בלילה קר אחד, ב-29 לאוקטובר 1956, נשמעה באמצע הלילה צפירת אזעקה ברחבי מדינת ישראל, אשר הכריזה על מלחמה נגד מצרים (Egypt) ועל סכנת הפצצה מהאוויר. כילדים, לא ידענו במה מדובר ומה הרקע למלחמה. הופצו שמועות על בעיות בתעלת סואץ (Suez Canal)שבמצרים, ושהערבים מבקשים לזרוק אותנו לים.
הוריי העירו אותנו משנתנו, וכשכולנו לבושים בפיג'מות, ירדנו יחד לחדר המדרגות בכניסה לבניין, אשר שימש לנו כמקלט כי עדיין לא מקלטים מסודרים. שם פגשנו את שאר הדיירים, גם הם כמונו בפיג'מות. לא ניכרה בהלה, רק חוסר נוחות, וכך בסבלנות המתנו עד הישמע צפירת ההרגעה.
הייתי אז בכיתה ה, ובימים שלאחר מכן , המשכנו בלימודינו בבית הספר כשברקע המלחמה. מחנכי הכיתות הסבירו לנו את הרקע למלחמה. נאמר לנו שצה"ל צבא צעיר, ועדיין לא מאורגן, ויש מחסור בציוד חורפי. ביקשו שכל משפחה תתרום ככל האפשר ציוד מתאים כדי לשלוח ללוחמים. ההתלהבות הייתה עצומה. אספנו כל שניתן מהבית. האמהות והסבתות סרגו במו ידיהן סוודרים, כפפות לידיים וצעיפים לחיילי צה"ל, וצירפו יחד גם ופלים, שוקולדים ושמיכות. את כל הכבודה הזאת לקחנו לבית ספרינו, שם דאגו שתגיע למשלוח החבילות לחיילים. איסוף הציוד נמשך עד תום המלחמה ועד שובם של חיילי המילואים לביתם.







הרמטכ"ל מר משה דיין ז"ל ולוחמים במבצע סיני.
http://www.knesset.gov.il/history/images/144.jpg

העפלה – עלייה בשנת – 1939

סיפור מאת מלכה ברוך
Malka Baruch

סיפורי התרחש בחודש מארס 1939 . שנה לפני כן פלש הצבא הגרמני הנאצי לאוסטריה. האוסטרים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, חגגו ברחובות וינה והריעו לצבא הפולש. רוב יהודי וינה ראו את המראות והבינו שעומדת לפניהם תקופה קשה ומסוכנת מאוד. מי שרק יכול היה לקחת כמה חפצים ולברוח, ניסה כוחו במעבר הגבול לצרפת או לשווייץ או לכל מקום אחר אפשרי.
התנועות הציוניות התארגנו במסגרת תנועת "החלוץ" והסוכנות היהודית והצליחו להוציא אנשים – בעיקר בני נוער – ולשלחם לארץ ישראל. ילדים עד גיל 18 עלו ארצה במסגרת "עליית הנוער" ונשלחו לקיבוצים, למושבים ולבתי ספר חקלאיים. הדרך היחידה לאנשים בוגרים מעל גיל 18 הייתה הדרך הבלתי חוקית.

בחודש מארס 1939 יצאו מאוסטריה ומגרמניה כ-400 צעירים מעל גיל 18, חברי תנועות נוער חלוציות, במסגרת תנועת "החלוץ ", בכוונה להגיע לארץ ישראל בעלייה ב, העלייה הבלתי חוקית.
אני הייתי אז נערה בת 19. נפרדתי מהוריי ו שני אחיי הצעירים ויצאתי לבדי מהבית, כי אסור היה ללוות אותנו למקום המפגש, ועליי תרמיל גב שמשקלו 10 ק"ג (המשקל המרבי שמותר היה לשאת).

הפלגנו באוניה בתנאים מאוד לא נוחים, ישנו על הרצפה צפופים כמו סרדינים. היה מחסור במים, מחסור באוכל, היה קר והים היה סוער. אבל כל זה לא כל-כך הפריע לנו. היינו צעירים ואידאליסטים. שמחנו שיצאנו מן הגיהנום. התקווה להגיע לארץ נתנה לנו כוח רב.

אחרי הפלגה בת שבוע ימים הגענו בלילה לחופי הארץ בסביבת הרצליה. האנגלים לא תפסו אותנו. בחוף חיכו לנו חברי ההגנה שהרגיעו אותנו. הם אמרו: "חבר'ה, כאן אתם בטוחים, והכול יהיה בסדר" .אי-אפשר לתאר את ההתרגשות, הרגשת ההקלה והשמחה שהרגשנו. חילקו אותנו לקבוצות קטנות. המדריך שחיכה לקבוצה שלי הוביל אותנו דרך פרדסים, וכעבור כ-4 שעות הליכה הגענו לאחד הקיבוצים ברעננה שאיננו קיים עוד היום. בפרדסים היו מונחים ערמות של תפוזים, ויכולנו לקחת ככל שרצינו. באוויר נישא ריח חזק של פרחי הדר, ממש גן עדן בשבילנו.

בקיבוץ קיבלו את פנינו בחום, וכיבדו אותנו באוכל ובשתייה. התקלחנו במקלחת חמה, ולאחריה חיכתה לנו מיטה נקייה לישון בה.
לצערי הוריי ואחיי לא הצליחו לצאת מאירופה ונספו בשואה. זכיתי להקים משפחה, ואני מאושרת שכל ילדיי וחמש נכדותיי נמצאות כאן אִתי.

1.12.05

ימי העלייה בשנות ה-50

ימי העלייה בשנות ה-50
מאת: נינה כהנקה Nina Cohenca

הדרך לישראל
בשנת 1959 עליתי ממצרים עם בעלי ובתי. רוב בני המשפחה המורחבת עלו לפנינו (אחרי מבצע סיני ב-1956). אחרי שעלו, כל הקשר שלנו אִתם היה בהתכתבות באמצעות דואר יוון. ביוון עבדה בסניף הדואר בחורה שהייתה מקבלת את המכתבים מהארץ, מחליפה מעטפה ושולחת אלינו למצרים, וכך גם בחזרה.

מן המכתבים המעטים הבנו שבארץ ישראל יש מחסור במזון ובמצרכים שונים. לכן כאשר תכננו את העלייה שלנו דאגנו להביא מכל טוב: כמויות אדירות של אורז, סוכר, קפה, תה, ממתקים, וכן ביגוד, כלי בית, וכולי. נאלצנו לשחד את פקידי הנמל כדי להעביר את שלושה-עשר הארגזים שלנו, אך נוסף על כך הם לקחו סיכה מוזהבת של הילדה ואת טבעת הנישואין שלי.

שנים ראשונות בארץ
בשנת 1961 הגענו לאשדוד, שהייתה אז עיר חדשה על החולות, שם התמניתי לרכזת מועדון "ויצ"ו" (WIZO – Women International Zionist Organization). משנת 1961 עד 1970 ארגנתי את מועדון ויצ"ו. החברות במועדון היו מכל מיני עדות. העיר אשדוד קלטה באותן שנים הרבה מאוד עולים.

במסגרת תפקידי ארגנתי את חברות ויצ"ו לקלוט אישית כל אחד ואחד מן העולים שהגיעו לעיר: להכין בבית החדש שניתן לעולים מצרכי מזון בסיסיים לכמה ימים, פירות, מזון לתינוקות וכדומה.

השתדלנו ללמד אותם כיצד להסתגל לחיים בארץ החדשה. למשל, היו עולים שהגיעו מאזורים כפריים, ולא ידעו להשתמש בשירותים המודרניים.

30.11.05

חיי במצריים בימי מבצע סיני

13 נובמב, 2005ר
חיי במצריים בימי מבצע סיני
מאת: נינה כהנקה ((Nina Cohenca


בתקופת מלחמת סיני הייתי נשואה, והייתה לי בת. גרנו באלכסנדריה. הסיפור הזה הוא על אודות העלייה של הוריי לישראל בעקבות המלחמה (אני ומשפחתי נשארנו במצרים עד ספטמבר 1959).

כשפרצה מלחמת סיני, כלאה הממשלה המצרית כל אדם שעבד במשרד ממשלתי והיה יהודי או בעל דרכון זר. אבי היה מפקח במחלקת הטלפונים באזור אלכסנדריה. אך כיוון שהיה חולה, הוא הוכנס למעצר בית. ליד בית הוריי הציבו שני שוטרים כדי לשמור עליו.

יום אחד עבר ליד הבית רוכל של חפצים משומשים ("אלטע זאכען"), דפק בדלת ואמר לאמי: "אתם יהודים, מה אתם עושים במצרים? אתם צריכים ללכת מפה!" אמא התעצבנה נורא ומכרה לו במקום את כל תכולת הבית. ואז הוחלט שהם צריכים לברוח ממצרים.

לאבי היה Laissez passer– מסמך שאפשר לו להיכנס לנמל. הוריי ארזו כמה חפצים. לאחר מכן הזמינו רופא שנתן לאבא מרשם, ואז שלחו את השוטרים ששמרו על הבית לקנות לאבא תרופות. כשהלכו השוטרים, הזמינו הוריי מונית והגיעו לנמל אלכסנדריה בלי דרכון, ללא שום מסמך, אבל מכיוון שהיה לאבא מסמך ה-Laissez passer, הרשו לו להיכנס. שם פגשו הוריי את שאר בני המשפחה – אחי עם אשתו ותינוק, ועוד כמה דודים ובני דודים.

הם עלו על אנייה בשם "מיסר ((MISR" והפליגו ליוון. שם עברו מיד לאנייה אחרת שהפליגה לארץ ישראל.

כך הגיעו לארץ ב-3.1.1957 ונשלחו לעיירה הקטנה שדרות.


13 נובמב, 2005

סיפור אישי – מלחמת ששת הימים

סיפור אישי – מלחמת ששת הימים

מאת: נינה כהנקה NINA COHENCA

בימי מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, מועדון "ויצו" בו עבדתי (WIZO=Women International Zionist Organization), שימש את צבא ההגנה לישראל כבית חולים שדה למקרה חירום, בשל הקרבה שלו לנמל אשדוד.

לפני המלחמה החששות היו גדולים. במסגרת ההערכות לימים הקשים התמניתי, דרך העריה, לרכז את הפעילויות של פס"ח – פינוי, סעד, חללים. היו לי כמה תפקידים, ביניהם:
· לוודא שיהיה מספיק מזון במחסני העירייה עבור תושבי העיר למקרה חירום.
· לוודא שיש מלאי דלק מספיק בתחנות הדלק.
· לארגן בבית-חולים שדה כל מה שצריך כדי להפעיל אותו במקרה חירום.
· לארגן מקומות איסוף לחללים.

למזלנו, לא נזקקנו להשתמש בכל מה שהכנו למקרה חירום.
ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה, נודע לנו באמצעות הרדיו, כי ירושלים העתיקה נכבשה והמלחמה עומדת להסתיים. השמחה הייתה גדולה. יצאנו לרקוד ברחובות, חוגגים כי ההכנות לימים הקשים היו מוגזמות ולא נזקקנו אליהן.
המלחמה נסתיימה הרבה יותר מהר משציפינו ללא נזקים לעיר אשדוד, והחיים חזרו למסלולם.

31.10.05

גורל השם כגורל העם היהודי – "הנודד הנצחי"

גורל השם כגורל העם היהודי – "הנודד הנצחי"
לוצינה בילוטינסקי
Lucyna Bilotinsky


כשנולדתי, קרוב לפרוץ מלחמת העולם השנייה, בעיר קטנה במזרח פולין, ניתן לי השם: יוספה, Jospa – ביידיש. היה זה שמה של סבתי, אימו האהובה של אבי, שכבר לא הייתה אז בחיים.

עם פרוץ המלחמה מצאתי את עצמי עם ההורים בעומקה של ברית המועצות. שם לא היה מוכר שם כזה לילדה. אז אימי, שלא שלטה בשפה הרוסית, הציעה שיקראו לי ליוסיה (Liosia). "לא קיים שם כזה". ענו לה. "כנראה את מתכונת ל"לוסיה" (Lusia), קיצור מ"לודמילה" (Ludmila)". כך נשאר לי השם "לודמילה".

עם סיום המלחמה והחזרה לפולין, הלכתי לבית הספר. שם, בשיעור הראשון, החליטה המורה ש"לודמילה" ("לוסיה") זה לא שם פולני ו"לוצינה" (Lucyna) מתאים יותר. כך גם רשמו אותי במסמכים חדשים, כי הישנים נשרפו בזמן המלחמה. מאז, בשביל הקרובים המשכתי להיות "לוסיה", ורשמית – "לוצינה".

הגעתי לישראל כבר כאדם בוגר, בעלת אישיות מעוצבת. שוב הוצע לי לשנות את שמי לשם עברי. הפעם, כאדם יציב מטבעי, סירבתי. נמאסו עלי השינויים והצורך להתאים את עצמי, כל פעם, למצב החדש. הרי יש אומרים ששמו של האדם מתאר את אישיותו ואני הייתי כבר "מתואמת" חזק עם "לוצינה".

כך, נשארתי עד היום "לוסיה" לקרובים ו"לוצינה" לאחרים ולשלטונות. הפעם לא אני נכנעתי לסביבה אלא היא התאימה את עצמה אלי, ו... אנו חיים יחד בשלום מלא בארץ, שבה רוב האוכלוסייה היגיעה מכל קצות העולם עם שמות שונים ומשונים.

ימי הצנע

"אוכל זה לא הכל"
הנרייט שפר

עליתי לארץ בשנת 1952 מצרפת, דרך נמל חיפה, שם חיכה לי שלמה ( Shlomo ), בעלי לעתיד. נפגשנו בצרפת, מקום אליו הגיע כסטודנט, ושם התאהבנו. לאחר הפלגה של ארבעה ימים, נסענו ישירות למשפחתו בתל אביב. הייתי נרגשת מכיוון שכל משפחתו חיכתה והתאספה לארוחה משפחתית, לכבוד הגעתי, ולשם הכרות עם הכלה המיועדת.
בבית הורי בטוניס, באירועים מסוג זה, התרגלתי לראות שולחן עמוס במטעמים מכל טוב. באירוע זה הופתעתי למצוא שולחן ערוך לשניים, עם מנות יחסית קטנות וצנועות של מזון. הדבר גרם לי לחשוב שמשפחתו של שלמה לא היתה מרוצה ממני ככלה לעתיד. במהלך הארוחה "המשפחתית", אמו של שלמה, אביו, אחותו, אחיו, גיסו ושתי הסבתות - ישבו והתבוננו בנו באכילתנו. חשתי שכל פיסת מזון שאכלתי נבדקה על ידם, ונעלבתי.
בחדרי, ארזתי מחדש את המזוודה, והתכוונתי לחזור למחרת לחברת הידידים עמם הגעתי לארץ. בבוקר, אחיו של שלמה ביקש ממני לבוא עמו ל"פוד קונטרול" (Food Control). לא היה לי מושג במה מדובר. הוא הסביר כי למרות שבאירופה שלאחר המלחמה, לא היה מחסור במזון, בישראל התרחשה תקופת הצנע. כדי לקנות מזון היה צורך בתלושים מה"פוד- קונטרול".
רק אז הבנתי, כי הארוחה בערב הקודם, הייתה סעודת מלכים בהתחשב במצב בארץ באותם ימים.

המחתרות: הגנה, לח"י אצ"ל

המסמכים הסודיים
הני אורבך

Henny Auerbach

בעלי המנוח, דוד אורבך ז"ל, היה כורך ספרים בפתח תקווה (כינויו היה "דוד הכורך "). חנותו הקטנה היתה במרכז פתח תקווה ברח" חובבי ציון. דוד היה חבר הגנה, והיתה לו מכונת חתוך גדולה מברזל, בה היה סליק. בנוסף לכך, החנות שימשה כמרכז הודעות של ההגנה. בזמנים קבועים באו לחנות בני הנוער (ויותר מאוחר פעילי הגדנ"ע). שם קיבלו הודעות והעבירו מסרים. הדבר אפשר הגעה של ההודעות ליעדן הנכון במהירות.
לא עבר זמן רב עד שבמשטרה התעוררו, כמובן, חשדות בדבר הפעילות המתקיימת בחנותו של "דוד הכורך". יום אחד, הגיעו אל דוד חברי הגנה בריצה, וסיפרו לו ששני שוטרים בריטיים בדרך אליו. הוא הרגיע את החברים, שהכל יהיה בסדר, וכך גם היה. החברים חיכו בסוף הרחוב, וחששו כי לא יעבור זמן רב, ודוד יועבר ע"י השוטרים למשטרה. אבל, חששותיהם היו לחינם.
ומה באמת היה...? היות שדוד היה כורך ספרים, שולחן העבודה שלו היה מלא ניירות פזורים של הספרים שהיו בהכנה. הוא הוציא את כל המסמכים הסודיים של ההגנה ושם אותם על השולחן. השוטרים באו, חיפשו בכל מקום, רוקנו את כל הארון מכל הדברים וכמובן לא מצאו כלום. בניירת שעל השולחן לא נגעו כמובן, כי מי ישים משהוא סודי במקום עליון חשוף, הנראה לעין כל?
כך קרה ששני השוטרים יצאו ממש בידיים ריקות, ולדוד היתה שוב עבודה של שעות: לעשות סדר!

עליות מוקדמות

בדרך לעלייה ארצה

Josef and Bat Sheva zekcer


כמה חודשים לאחר מלחמת העולם השנייה, בהיותי בעיר קרקובKrakov) ), הצטרפתי לקבוצת יהודים שהתארגנה לעלייה ארצה. עברנו מפולין לצ'כיה, אבל השלטונות של צ'כיה לא נתנו לנו הרבה זמן להתארח, רדפו אותנו ולא נתנו לנו מנוחה. אולצנו לעזוב את צ'כיה ולעבור לאוסטריה. כך הגענו לווינה.
בווינה אכסנו אותנו בבניין שהיה פעם בית חולים יהודי. המקום היה הרוס ולא היו שום תנאים מינימליים כדי לחיות בו ברמה נאותה. שם פגשתי הרבה קבוצות שהתכוננו לעבור את הגבול האוסטרי לאיטליה, ומשם לארץ ישראל. כדי לגנוב את הגבול היה צריך ללכת ברגל בלילה כעשרים קילומטרים. יום אחד אמרו לנו להתכונן: "הלילה אנחנו יוצאים לדרך".
זה היה בחודש אפריל; היינו כעשרים קבוצות. בראש כל קבוצה עמד מדריך. כשהחשיך ניתנה הפקודה להתחיל ללכת. לאחר הליכה של כמה שעות נכנסנו ליער. על הגבעות עוד היה מונח השלג, וכאן התחיל הקושי. היה צריך להיזהר לא ליפול לתהום. אלה שהתקשו יותר מכול היו זוגות עם ילדים או נשים בודדות. היה חשוך ולא ראו איש את רעהו, החבילה התפרקה, וכל אחד היה צריך לדאוג לעצמו. המדריכים נעלמו מעינינו.
באחת העליות הבחנתי שאישה שהלכה אחרַי מתקשה לעלות לגבעה. הושטתי את ידי ומשכתי אותה למעלה. היא נעמדה מולי והודתה לי. נחשו מי היא! אותה אישה היתה בת דודתי, רחל קורצק (korzak rahel) שלא ראיתיה מאז פרוץ המלחמה. למחרת בבוקר הגענו לגבול האיטלקי. בנקודת הגבול קיבלו אותנו חיילי הבריגדה העברית וכיבדו אותנו בשתייה חמה ובאוכל. אז פיזרו אותנו בכל מיני מקומות בתוך איטליה, וכך הסתיים שלב אחד לקראת העלייה ארצה.

אין לי גיל

אין לי גיל - סיפור אישי
מאת: שולמן ברנרד
Bernhard schulmann

בשנת 1988 עליתי לארץ ישראל, ואני אז בן 63.
כל רכושי היה רק מקצועי כמהנדס טקסטיל והניסיון שרכשתי כל השנים. למדתי עברית בכוחות עצמי עוד ברומניה, ושליטתי החלקית בשפה אף היא הייתה לי לנכס.
התעקשתי לעבוד ויהי מה!
נודע לי שיש לי סיכוי לעבוד בדימונה. למרות האזהרות שדימונה נמצאת ב"סוף העולם", באמצע המדבר,
קפצתי על ההזדמנות, וגם התקבלתי לראיון, אצל מנהל המפעל.
השיחה הייתה קצרה ועניינית:
- "בן כמה אתה?", שאל המנהל.
- "אין לי גיל", עניתי.
- "מה זאת אומרת?"
- "תשמע, אני המוכר ואתה הקונה. יש לי למכור מקצוענות, ניסיון, נאמנות ואהבה בעבודתי.
גיל – אין לי. מכרתי אותו מזמן."
כנראה שהמנהל התרשם מתשובתי, צחק, ולמחרת חתמתי על חוזה זמני מיוחד לקשישים, שאמור להתחדש בכל שלושה חודשים. כך המשכתי לעבוד עוד 12 שנים...
לא התעקשתי על המשכורת, הסיפוק בעצם העבודה היה חשוב מכול.בדיעבד גם התברר, שהמדבר לא היה ממש מדבר, ודימונה אינה לא סוף העולם אלא עיר יפה ומסודרת, שעדיין כדאי להשקיע בה. תושביה אנשים חרוצים וטובים, ועד עצם היום הזה אנחנו בקשר אישי ונפשי חם.

טעות בניסוח

טעות בניסוח

חיה מושס Clara Mosches


עליתי לישראל בתחילת פברואר 1949. הימים היו ימי ההפוגה השנייה במלחמת
העצמאות של המדינה הצעירה. חברי הפרטי, שהכרתי בהיותנו בתנועת הנוער
בבואנוס איירס (Buenos Aires)
עלה עשרה חודשים לפנַי במסגרת גיוס מתנדבים מחו"ל (מח"ל).
במכתבו האחרון ביקש שמיד עם ירידתי מהאנייה אשלח מברק המבשר את הגעתי.
על סמך מברק כזה יוכל לבקש ממפקדו חופשה מיוחדת מהצבא. כשאני עדיין עייפה
מהמסע ונפעמת מעצם הימצאותי בארץ, ניגשתי לבית הדואר והתלבטתי איך לנסח את
המברק. זה צריך להיות קצר (כדי לחסוך בהוצאות) וקולע (כדי לשכנע מפקד
בצבא), וכמובן בעברית, שפת מדינתנו (למדתי עברית בחו"ל).

חשבתי להודיע: הגעתי היום ארצה. במחשבה שנייה אמרתי לעצמי, "היום " זה מיותר. ברור שזה קורה בתאריך משלוח המברק. כעת הרהרתי שוב, שאם אכתוב "הגעתי ארצה", זה לא יהיה מספיק מרשים. הרבה עולים באו אז מאירופה. החלטתי לכתוב: "הגעתי מארגנטינה"– מקום רחוק שהמסע משם ארך כחודשיים, בשתי אָניות– כל זה מצדיק לתת לחייל חופשה לפגוש את חברתו.

עד היום אינני יודעת אם בגלל עצם התרגשותי טעיתי וכתבתי "הגעתי לארגנטינה"
או שטעו במברקת הדואר והחליפו את האות מ באות ל. כמובן שמברק כזה
לא הועיל. נפגשנו רק כעבור חודש במסגרת חופשתו הרגילה מהצבא.

עברו מאז 56 שנה. אנחנו נשואים, הורים לשתי בנות וסבים לארבעה נכדים, ונינה אחת שנולדה לפני שבועיים .

עליית שנות התשעים

השבת הראשונה שלי בארץ
ימי מלחמת המפרץ
יוחנן פוטיומקין - Yochanan Potyomkin

עליתי ארצה מוקדם בבוקר ביום שישי בפברואר 1991 עם בני הקטן. בני הגדול עלה לבד כחודשיים לפנַי וגר בירושלים.
מלחמת המפרץ הייתה בעיצומה. בשדה התעופה קיבלנו מסכות ועברנו הדרכה איך להשתמש בהן.
השבת כמעט נכנסה, והעבירו אותנו לבית מלון קרוב לשדה התעופה. בלילה היו כמה אזעקות, ואנחנו כמו יתר העולים החדשים ירדנו למקלט. בדרך לשם ראינו את טילי הסקאד שעפו לכיוון תל אביב, ושמענו את הרעש החזק.
למחרת בשבת, בני המוזיקאי ניגן בחדרנו, אני הסתובבתי במושב סמוך לשדה תעופה. נכנסתי לפרדס, על האדמה היו הרבה תפוזים רקובים, מצאתי גם כמה טריים.
השמש זרחה, ציפורים צייצו בעליזות, וקשה היה להאמין שאנו במלחמה, בסכנה כמו כל תושבי ישראל.
מחדרנו בקעו צלילי מוזיקה קסומה מאת מוצרט. אני אוהב את מוצרט ומוכן לשמוע את כל יצירותיו,
אבל באותו הרגע הייתה המוזיקה מנוגדת למצב רוחי וצרמה לאוזני.
בבודפשט נשארו אשתי וחותני שקיבל שבץ בדרך ארצה. אשתי טיפלה בו בבית החולים. חסַר לנו כסף, כאשר נפרדתי מאשתי הסרתי טבעת זהב מאצבעי, סימן לעשרים וחמש שנות נישואין, ונתתי לה שתמכור כדי לקנות לחותני אוכל שהוא אוהב.
הטרידה אותי גם המחשבה לגבי עבודה. עיתונאי מבוגר, דובר אוקראינית... מה אוכל לעשות בישראל כדי להרוויח כסף ולאפשר לילדים להמשיך ללמוד?למרות החששות השבת הראשונה שלי בארץ הקודש נמשכה לה, והעולם כמנהגו נוהג.

ימי מלחה"ע השנייה בגולה

חייל לדוגמא
זצקר יוסף ובת-שבע
Zekcer Josef & batsheva

בשנת 1941, כשהגרמנים תקפו את ברית המועצות, שהיתי באוקראינה באזור שסופח ב1939 לבריה"מ. המצב היה מאוד מתוח, גויסנו למליציה מקומית ובלילות שמרנו מחשש להסתננות מרגלים גרמנים. באחד הלילות האזנתי לשיחה שהתקיימה בין מזכיר המפלגה ובין אחד האישים בעיר וזה המתיק לו סוד, שכל החזיתות נפרצו והצבא האדום מתפורר. אין כוח שיעצור את הגרמנים, ובעוד יום או יומיים יגיע הצבא הגרמני לעירנו. החלטתי שחייבים לעזוב את העיר. חזרתי הביתה, בבית מצאתי רק את אחי ובן דודי, וסיפרתי להם הכול. אמרתי להם שחייבים לעזוב מיד את העיר, וכך עשינו. לאחר מסע לגבול ברית המועצות, הגענו לתחנת הרכבת של קייב,kiev)), שהייתה מלאה בפליטים ברובם יהודים. משם יצאנו אל הבלתי נודע.

לאורך כל הדרך קיבלו אותנו יפה מאוד וכיבדו אותנו בשתייה ובאוכל. נסענו ימים ולילות עד שהגענו לסביבות הים הכספי. שם נשלחנו לעבוד באחד הקולחוזים של דייגים. הסתדרנו טוב, היינו חרוצים והצלחנו להרשים את מנהל הקולחוז. יום אחד קיבל המנהל צו גיוס, הוא קרב לעברנו, ובמקום להיפרד התחיל להאשים את היהודים במלחמה. כיוון שכך החלטנו לעזוב את המקום. עלינו על אונייה, ולאחר מסע נוסף הגענו לעיר אלמטא ((Almaata, ממנה נשלחנו שוב לעבוד בקולחוז. גם שם התקבלנו יפה. סידרו לנו מקומות לינה וקיבלנו חבילות מזון, ולמחרת בבוקר כבר יצאנו לעבודה. העבודה הייתה קשה, מעט גברים היו בקולחוז ובפרט צעירים, עלינו הטילו את כל העבודות הקשות. קיבלנו הכול בהבנה, כי זכינו בתמורה. ככה חיינו שם, עד שהתחילו הגיוסים לצבא. הראשון גויס אחי מיכאל, אחריו בן הדוד יצחק, ואני הייתי הבא בתור. נשלחתי לשרת בהרי אורל בסביבות העיר קראסנויארסק(krasnoyarsk) , בה התאמנו לקראת המלחמה עם יפן.

בשל היחס הקשה כלפי יהודים שראיתי באותם ימים מאנשים רבים (היו גם שהפגינו יחס טוב ואנושי) הסתרתי את יהדותי. יום אחד הגיע למחנה האימונים איש צבא בכיר – כנראה בדרגת גנרל. ערכו לכבודו מסדר, בו בישר שהוא מקים גדוד פורצים ושאל אם יש מתנדבים. הרבה קופצים לא היו, למרות התנאים הטובים שהובטחו. הגנרל וחבורת הקצינים עברו בין השורות והוציאו כל חייל שמצא חן בעיניהם. אני הייתי אחד מאותם החיילים. כאשר הוצאתי מהשורה הגנרל ציווה להעביר אותי לאורך המסדר ולהכריז שכך צריך להיראות חייל רוסי. בשל האווירה האנטישמית באותם ימים וגילויי הסלידה מיהודים, הייתה האירוניה באותו הרגע גדולה: אני חושב שלוּ ידעו שאני יהודי, היה הגנרל מתמוטט במקום, ואולי גם יתר הקצינים .

תקופת הצנע

סיפור מצחיק מתקופת הצנע

חיה מושס (Clara Mosches)


עם חתימת הסכם ההפוגה השנייה בשנת 1949 שוחררו הרבה חיילים שפנו מי לעבודה ומי ללימודים. בה בעת, זרמו לארץ מאות אלפי עולים חדשים. המצב הכלכלי בארץ היה קשה מאוד והורגש מחסור חמור במזון. הממשלה החליטה להנהיג משטר צנע, כלומר קיצוב מזון ובגדים.
בזמן הצנע נאסרה העברת מזון, כגון עופות, ביצים, בשר וכדומה מהכפר לערים,
הוקמה מערכת אכיפה, פקחים נשלחו לשווקים, חיפושים נערכו בתיקי נוסעים במכוניות ובאוטובוסים בכניסה לערים הגדולות , הפקחים החרימו את המוצרים המוברחים וגם הטילו קנסות.

היינו אז חבורת סטודנטים עם תיאבון בריא. אחד החברים יצא לביקור קרובים באחד המושבים שבפרוזדור ירושלים וחזר עם תרנגולת. בעודו עומד ומספר על הרפתקאותיו, איך החביא את התרנגולת בתוך תיק ונכנס לתוך האוטובוס חזרה לירושלים, ואיך חיבק את התיק כשעלה פקח לביקורת והצליח להערים עליו, התדפק על דלת חדרנו במעון הסטודנטים עיתונאי שהכין כתבה על חיי הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

הסיטואציה הייתה משעשעת והצלם הנציח את הרגע. בתמונה המצורפת רואים אותי יושבת על השולחן ומלטפת את התרנגולת.

14.9.05

מלחמת השחרור

בצוק העיתים

סיפור מימי מלחמת השחרור

יחזקאל בן משה

Jecheskel Ben Moshe


היה זה בשלהי תש"ח יולי-אוגוסט 1948, ערב ההפוגה השניה של מלחמת העצמאות השתייכתי לכוחות הלח"י. באותו זמן הממשלה החדשה שקמה בתל אביב, עדיין לא שלטה לחלוטין בירושלים, בעיר פעלו כוחות ההגנה-פלמ"ח האצ"ל והלח"י – ביחד ולחוד.
אנשי הלח"י היו ברובם מסורתיים ודתיים. בין כל האנשים הללו היה יוצא דופן "אפיקורוס" שתמיד התווכח וטען שאין אלוהים.

ערב ההפוגה יצאנו, כל הכוחות הנ"ל למבצע גדול במטרה לשחרר את ירושלים מההתקפות של התושבים הערבים. הייתה תוכנית גדולה ומשולבת, אך הלגיון הערבי כנראה ידע על הפעולה, והפגיז אותנו ככל יכולתו.
יצאנו ממנזר נוטר-דאם באשמורת הבוקר, חומר הנפץ שהיה אמור לפעור חור בחומת העיר העתיקה כנראה נרטב ע"י הטל, והפך למעין ענן כוכבים שעלה לשמיים.
בינתיים התקרבנו מאוד לחומת העיר העתיקה, הלגיונרים החלו לזרוק רימונים ולירות ישירות עלינו, מאחר והם היו מעל החומה ואנחנו למרגלותיה, חלק מאנשינו נפצעו וחלק נכנסו להלם-קרב. היה נדמה לנו שאלו הם הרגעים האחרונים של חיינו.

לפתע שמענו אדם זועק בקול גדול: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". היה זה אותו חייל שתמיד התווכח וטען שאין אלוהים. לדעתי, סיפור זה מראה, עד כמה ברגעים קריטיים – כל אדם נאחז באמונה.

14.9.05

מלחמת העצמאות

"במקלט" – סיפור מירושלים הנצורה

בימי מלחמת העצמאות עם השמע צפירת האזעקה, היינו יורדים למקלט יחד עם כל דיירי הבניין שלנו.

במקלט היו רק כמה ספסלים, הצטופפנו ישבנו בשקט, גם הילדים, לא הייתה כל בהלה והתרגשות, למרות הפגזים ששרקו מעלינו ולמרות ההתפוצצויות שנשמעו די קרוב אלינו.

משפחות שבדרך כלל לא דיברו ביניהן התיידדו כאן. בהפוגות הקצרות הביאו הדיירים אוכל ושתייה וחילקו בין כול שכניהם על אף המחסור הגדול במצרכי מזון.

באחת האזעקות, אחת הנשים המבוגרות דאגה מאוד לבתה שגרה בשכונת נחלאות כי לא היה שם מקלט.

בעת ההפוגה בין האזעקה הבאה, התנדבה דיירת צעירה לצאת ולחפש את בתה ולהביא אותה אלינו למקלט, למרות שהדבר היה כרוך בסכנה להיפגע בדרך.

בשעת סכנה שררה אחווה, הכול היו מלוכדים ועזרו זה לזה.

סופר לרחל בן ישר.

ירושלים במצור

ירושלים במצור

רחל בן ישר - Rachel Ben Yashar

בשנת 1946 הגעתי לירושלים מכפר אתא עיר מגורי, ללמוד בבית הספר לאחיות בבית החולים "ביקור חולים". באותה תקופה עדיין שלטו האנגלים בעיר. ירושלים הייתה מלאה בגדרות תַיִל. חיילים בריטים נכנסו לכל מקום כשבידיהם נשק דרוך בחיפושיהם אחרי "לוחמי מחתרת" יהודים. בתור נערה צעירה זה נראה לי מאיים ומפחיד מאוד לחיות בעיר במצור.

הצטרפתי לארגון הגנה ומדי פעם בפעם שמרתי בלילות. כמובן אסור היה שידעו על כך בבית החולים, כי רצו שנעבוד במשמרות ביום ולעתים קרובות גם במשמרת לילה.

בדצמבר 1947 לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ, תקף אספסוף ערבי את המרכז המסחרי בירושלים ושרף 40 חנויות,
התחבורה בעיר ושכונותיה היו נתונים תחת אש צלפים מהעיר העתיקה. נקבעו מחסומים בכניסות לשכונות היהודיות.

ממרץ 1948 הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין, מפאת הקרבות שהתחוללו בדרך לירושלים שיירות האספקה כמעט ולא הצליחו להגיע לעיר, עד שנכבשו קטעי הדרך עליהם חלשו הערבים.

במאי 1948 למחרת הכרזת המדינה, פלשו צבאות ערב לשטחי המדינה, ירושלים הופגזה ע"י תותחי הצבא הירדני והצבא המצרי.
המצור על העיר - התהדק.

הקושי להגיע לירושלים הביא לחוסר במזון, במים ובתרופות. עקב המצב חולקו תלושים לקבלת לחם ומים.
גם בבית החולים שעבדתי בו היה מחסור גדול בציוד,
דבר שהקשה מאוד על הטיפול בחולים.

למרות המצור וההפגזות והמחסור כולם היו במצב רוח אופטימי, ואנשים עזרו זה לזה.

ביוני 1948 הושלמה דרך בורמה, דרך עוקפת לעיר, אספקת המזון התרופות והמים חודש. המצור על ירושלים הוסר.

ימי המנדט הבריטי

תפילת נעילה ליד הכותל המערבי

מאת שושנה צוהר
( SHOSHANA ZOHAR)



לפי האמונה היהודית, קולו של השופר הוא קול המאחד ומקשר בין האדם לאלוהיו, ומשמיעים אותו בראש השנה ובמוצאי יום הכיפורים[1]. בשנת 1946 או 1947, כאשר הבריטים שלטו בארץ, הוטל עלי להעביר שופר למתחם הכותל המערבי ביום הכיפורים לפנות ערב, כדי שיהיה זמין לתקיעה עם סיום תפילת הנעילה. נקבע לי מקום מפגש לאחר הצהרים עם צעיר דתי, וביחד הגענו לכותל המערבי כאשר השופר מוסתר מתחת לבגדי. התמקמתי בעזרת הנשים קרוב ככל האפשר לגברים, ושותפי עמד לא רחוק ממני, ושמרנו על קשר עין.

כשאתה עומד ליד הכותל אתה רואה משם את כיפת המסגד וגם את מגדל הפעמונים של כנסיה. מהמסגד משמיעים חמש פעמים ביום קריאה למוסלמים לבוא להתפלל, וממגדל הכנסייה אתה שומע את צלצול הפעמונים, ואילו מהכותל המערבי שומעים את קולו של השופר, בראש השנה ובמוצאי יום הכיפורים בלבד. וזה הקול שהפריע לתושבים המוסלמים בסביבה. הם התלוננו על כך באזני השלטון הבריטי, והוא אסר על היהודים לתקוע בשופר ליד הכותל. לכן נאלצנו להביא את השופר בהסתר לרחבת הכותל ולהסתירו מעיני השוטרים הבריטים שהסתובבו במקום.

חשוב גם לדעת שרחבת הכותל באותם ימים לא דמתה כלל וכלל לרחבה של היום. חלק קטן בלבד מהכותל היה גלוי אז, והרחבה שבין הכותל לקירות הבתים שמולו הייתה צרה מאד, ודי היה במאה מתפללים כדי ליצור שם דוחק. ביום הכיפור היו שם הרבה יותר ממאה מתפללים והדוחק עצום.

שוטרים בריטים בדקו את המתפללים בהגיעם לכותל, והסתכלו עליהם כל הזמן, לבל יתקעו בשופר...

ובכן, תפילת נעילה התקרבה לסיומה וחסרו מספר דקות בלבד עד לשעה בה מותר היה לתקוע בשופר. השוטרים הבריטים החלו לנסות לפזר את המתפללים, ואילו המתפללים האריכו בתפילה ובשירה, עד שסוף סוף קבלתי סימן ומסרתי את השופר לידי שותפי והוא העבירו לידי התוקע. קבוצת מתפללים יצרה מיד חומת-מגן מסביב לתוקע, ותקיעת שופר פילחה את האוויר. רעד עבר בי והתרגשתי מאד, וכך אני בטוחה התרגשו כל הנוכחים המתפללים שם לשמע התקיעה. ובזמן ה"תקיעה גדולה" הבעתי את המשאלה שלי בה"א: הידיעה: יהי רצון ובשנה הבאה נחייה בני חורין בארצנו, בישראל היהודית.

עם הישמע קול השופר פיזרו השוטרים את קהל המתפללים בדחיפות יד ובאלות. הקהל התפזר די מהר. שותפי למבצע העביר אותי מהר בין הסמטאות של העיר העתיקה עד שהגענו לביתה של משפחה יהודית. שם שברתי את הצום, נחתי קצת, ואחר מבני המשפחה ליווה אותי אל מחוץ לעיר העתיקה, קרוב לביתי.

[1] שופר הוא כלי נגינה העשוי מקרן של אייל; תשמיש קדושה המשמש להשמעת צלילים מיוחדים בתפילות הדת היהודית.

ימי הכרזת העצמאות

צירוף מקרים
סיפור מאת חיים מוזס

ב-20 במאי 1948 עגנה בנמל עכו אניית ה"פאר" של הצי הישראלי הצעיר, האנייה "קדמה". היא יצאה מנמל מרסיי בתחילת מאי לכיוון "פלסטינה[1]", וכשהגיעה ליעדה כבר עגנה ב"ישראל" שבה התחוללה באותם ימים מלחמת העצמאות [2].

היו על סיפונן האנייה תיירים, תושבים חוזרים, וגם קבוצה גדולה של מתנדבים לצבא, ואני ביניהם. ישבנו, כמה חברים, על הסיפון בהמתנה לירידה לחוף,
וכנראה הסתובב שם גם צלם עם מסרטה בידו.

כארבעים שנה לאחר מכן נסענו, אשתי ואני, להולנד, ארץ מולדתי. בן דודי לקח אותנו משדה התעופה אל ביתו. אחר הצהריים הפעלתי את הטלוויזיה וראיתי להפתעתי סרט דוקומנטרי על העלייה האתיופית. בהמשך הקרינו כמה קטעים מן העליות הגדולות אחרי הקמת המדינה. פתאום ראיתי את עצמי בתוך קבוצת צעירים. לא היה מקום לכל ספק. אפילו זכרתי את הבגדים שלבשתי.
סיפרתי את הסיפור לכל מי שרק היה מוכן לשמוע.
כעבור כמה חודשים, בהיותי בבית, קיבלתי חבילה. היתה בה הקלטת של אותה תכנית שהזמינו בעבורי חברים בחברת השידור.
[1] שלטון המנדט הבריטי, הכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות, אולם עמד על כך ששם המנדט יהיה "פלשתינה". היישוב העברי בארץ התנגד לכך בתוקף, ודרש ששם המנדט בעברית יהיה "ארץ ישראל". הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה, שבכל מקום שבו ייכתב בעברית "פלשתינה" יתווספו בסוגריים ראשי-התיבות: ארץ ישראל (א"י).
[2] הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נעשתה ב- 14 במאי 1948. היה זה היום האחרון לקיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הישוב היהודי בארץ ישראל ידע, שעם סיום המנדט, בחצות הלילה, עלולים צבאות ערב הסדירים לפלוש לארץ, וזאת בכדי למנוע את יישום תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם. על אף הסיכון הרב שבהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל העצמאית והריבונית, ולמול עצות של מדינות שונות לדחות את ההכרזה, הוחלט לצאת בהכרזה ההיסטורית.
עוד באותו לילה הכירה ארצות הברית במדינה החדשה, ושלושה ימים לאחר מכן הכירה בה גם ברית המועצות.
למחרת ההכרזה פלשו צבאות של חמש מדינות ערב לארץ, והחל השלב השני של מלחמת העצמאות.

[1] שלטון המנדט הבריטי, הכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות, אולם עמד על כך ששם המנדט יהיה "פלשתינה". היישוב העברי בארץ התנגד לכך בתוקף, ודרש ששם המנדט בעברית יהיה "ארץ ישראל". הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה, שבכל מקום שבו ייכתב בעברית "פלשתינה" יתווספו בסוגריים ראשי-התיבות: ארץ ישראל (א"י).
[1] הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נעשתה ב- 14 במאי 1948. היה זה היום האחרון לקיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הישוב היהודי בארץ ישראל ידע, שעם סיום המנדט, בחצות הלילה, עלולים צבאות ערב הסדירים לפלוש לארץ, וזאת בכדי למנוע את יישום תוכנית החלוקה של עצרת האו"ם. על אף הסיכון הרב שבהכרזה על הקמתה של מדינת ישראל העצמאית והריבונית, ולמול עצות של מדינות שונות לדחות את ההכרזה, הוחלט לצאת בהכרזה ההיסטורית.
עוד באותו לילה הכירה ארצות הברית במדינה החדשה, ושלושה ימים לאחר מכן הכירה בה גם ברית המועצות.למחרת ההכרזה פלשו צבאות של חמש מדינות ערב לארץ, והחל השלב השני של מלחמת העצמאות.